"אמא, איפה הכסף שלי?" אפוטרופסות הורית והשלכותיה

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע בסעיף 15 כי:

"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".

הוראת סעיף 23 לאותו החוק קובעת כי:

"קטין הסמוך על שולחן הוריו ויש לו הכנסות מעבודתו או מכל מקור אחר, הכנסותיו ישמשו, במידה נאותה לפיה הנהוג בנסיבות דומות, לקיום משק הבית המשפחתי ולסיפוק צרכי הקטין עצמו; אולם נכסיו של הקטין לא ישמשו למטרות אלה, אלא במידה שביהמ"ש אישר שההורים אינם יכולים לקיים את משק הבית המשפחתי ולספק את צרכי הקטין".

אם כן, כפי שעיניינו רואות, הרי שמן החוק עולה כי אפוטרופסות ההורים כוללת אף את החובה לשמור על נכסיו, ניהולם ופיתוחם. כמו"כ, באם יש לקטין הכנסות מעבודה או מכל מקור אחר, הרי שהכנסות אלו יכולות לשמש לקיום משק הבית המשפחתי וסיפוק צרכי הקטין עצמו במידה שביהמ"ש אישר כי אין ביכולת ההורים לקיים את משק הבית וצרכי הקטין.

אם כן, הורה, בהיותו אפוטרופוס של ילדיו, מחוייב להגן על רכושם ולנהלו לטובתם.

מקרים מתוך פסיקת ביהמ"ש

בתמ"ש 1260/02 (מיום 2.1.03, כב' השופטת מקייס, משפחה-כ"ס), הונחה בפני ביהמ"ש בקשה של היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי (להלן: "היועמ"ש"), להורות על השבת סכום מסויים מתוך הסכומים שנלקחו מחשבונו של קטין למימון חגיגת בר המצווה שלו.

הכספים היו כספים אשר ירש הקטין עפ"י צוואת סבתו והוחזקו בחשבון נאמנות ע"ש הקטין.

לבקשת ההורים, הורה ביהמ"ש על שחרור הסכום הנדרש לחגיגת בר המצווה וכן הורה כי ההורים יעבירו לביהמ"ש תוך 30 יום מיום האירוע, פירוט ההוצאות אשר נדרשו לצורך החגיגה בצירוף קבלות ו/או אישורים. היועמ"ש טען כי הסכום שאושר הינו מופרז ולא היה מקום לאשרו, כי על ההורים לצרף בדו"ח את הסכומים אשר נתקבלו כמתנות וכי על ההורים להשיב חלק מן הסכום אשר נלקח מחשבון הבנק של הקטין ע"י נטילת הלוואה או בכל דרך אחרת.

ביהמ"ש בהכרעתו מפנה לסעיף 23 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ומעלה שתי שאלות לדיון; זאת, לאחר שדן באריכות בחשיבות חגיגת בר המצווה לפי הדין האישי.

האחת – האם חגיגת בר המצווה הינה "צרכי הקטין עצמו"?

השניה – האם הסכום שנלקח, נלקח "במידה נאותה לפי הנהוג בנסיבות העניין"?

החלטה:

הלכה פסוקה ומקדמת דנא היא, כי דין הוצאות בעבור מימון חגיגת בר המצווה כדין חובת המזונות וכי המדובר ב"הוצאות חינוכיות". לשם כך מובאות פסיקות שונות של ביהמ"ש ואין ספק כי ביהמ"ש סבור כי המדובר ב"צרכי הקטין עצמו".

בטרם עובר ביהמ"ש לדון בשאלת "המידה הנאותה", שואל ביהמ"ש שאלה מקדימה נוספת – "האם כלל מדובר היה בטובתו של הקטין?"

ביהמ"ש סבור, כי הפעלת מבחן טובת הקטין בעניין זה, מלמדת, כי טובתו של הקטין היתה, כי תערך לו חגיגת בר מצווה ראויה, עפ"י הנהוג בארצנו, בחוג משפחתו, קרוביו ומכריו של הקטין, על כך אין ולא יכולה להיות מחלוקת.

לעניין המידה הנאותה, הרי שלאחר שנבחנו טענות ההורים מחד וטענות היועמ"ש מאידך, סבר ביהמ"ש הנכבד שאין להורות על השבת הכספים לחשבונו של הקטין מן הטעמים הבאים:

ראשית, אין מחלוקת בדבר מצבם הכלכלי של ההורים, שהינם אנשים קשי יום, שפרנסתם דלה.

שנית, הכספים של הקטין נתקבלו בירושה מאמו של האב ז"ל ויתרת הסכום בחשבון הינה בגובה של כ-450,000 ₪.

שלישית, כל המשפחה חגגה בהורים וביהמ"ש נשתכנע כי ההורים סברו, כי הינם ממלאים אחר כוונת הסבתא ז"ל, אשר רצתה בחגיגת בר מצווה גדולה עבור נכדה.

רביעית, שיקול מכריע נוסף הינו, כי חיוב ההורים בהשבת כספים חודשים רבים לאחר האירוע יגרום להם למצוקה כלכלית קשה, כאשר הרווח הכספי לקטין בהחזר כאמור, אינו שווה לנזק שייגרם לו ולהוריו בשל המצוקה שתיגרם עקב החזרת הכספים.

"החשש הוא כי המצוקה תגרור כנגד הקטין רגשות שליליים וכל החגיגה תקבל צבעים קודרים והרווח הכלכלי יצא בהפסד באחדות המשפחה ובפגיעה רגשית בקטין".

בתמ"ש 71313/97, שניתן ביום 8.9.03 ע"י כב' השופטת פלאוט בביהמ"ש למשפחה בר"ג, עלתה לדיון השאלה הבאה – האם רשאי הורה למשוך לזכותו, ועל דעת עצמו, כספים שהפקיד בעבר בחשבון חסכון ע"ש בתו הקטינה?

האב, אשר היה בעיצומו של סכסוך עם האם, פתח חשבון חסכון ע"ש בתו הקטינה. בשל מצבו הכלכלי הקשה, משך הוא במועד מאוחר יותר את הכספים אשר נצברו בחשבון בתו. הקטינה, הגישה תביעה להשבת כספים אלו באמצעות אמה.

דין התביעה להתקבל משני טעמים:

ראשית, יש לראות בכל אחד מן הסכומים אשר העביר האב לחשבון בתו, משום מתנה שנסתיימה והאב אינו רשאי לחזור בו ממתנה זו (הפנייה לסעיפים 2-3 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968).

שנית, המדובר בחשבון הרשום ע"ש הקטינה. על פעולות משפטיות ברכושו של קטין חל חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הקובע בסעיף 18, כי בכל עניין הנתון לאפוטרופסות, חייבים שני הצדדים לפעול תוך הסכמה. בענייננו, לא היתה הסכמה בין ההורים למשיכת הכספים מחשבונה של הקטינה ובנסיבות העניין, לא חלה על האב ההגנה האמורה בסעיף 22 לחוק (לפיה לא ישא בנזק אם פעל בתום לב או נתכוון לטובת הקטין), שכן אין ספק כי פעולתו איננה לטובת הקטינה, והאב אף לא התכוון לפעול לטובתה, אלא לטובתו עצמו, כהודאתו.

התוצאה – התוצאה היא, כי אף שמקור הכספים, שהופקדו ע"ש הקטינה הינם כספי הנתבע עצמו, הרי שלאחר שאלו הועברו ע"ש הקטינה, הם נחשבים כרכושה, והנתבע לא היה רשאי "להחזירם" לעצמו, על דעת עצמו.