הם הגיעו למשרד, נכנסו לחדר הישיבות. זה היה חדר הגישור. הם ביקשו לסיים בשניים-שלושה מפגשים. הם חזרו על כך מספר פעמים משך הפגישה הראשונה. הרגעתי אותם. הבטתי בעיניהם והבטחתי שהכל יהיה בסדר. הם היו מבולבלים ונסערים. בעיקר הבעל. עולמו חרב עליו. הוא ביקש לפנות לטיפול זוגי משך זמן רב, אך לשווא. האישה סירבה לכך בכל תוקף. לא היה ספק, כי מבחינתה, תמה הדרך המשותפת. הוא רצה, קיווה, ניסה ולא הבין שהעת לכך חלפה.
וכך, גיששו הם בין היכרות לבין הסבר על תהליך הגישור, מי אני, כמה זמן זה יקח, מה כולל התהליך ובאילו נושאים נדון. הפגישה הראשונה היתה סוערת. סוערת ביותר. ישבתי שם, מנסה לעזור, להקשיב, להכיל. בליבי, דאגתי לילדים. חשבתי מה עובר עליהם וכיצד כל המשבר הזה מתווך להם בבית, מה הם מבינים, האם מישהו כלל מסביר להם וכיצד זה משפיע על מה שהם מרגישים. בעין הסערה, ניסיתי לחבר, לאחות, להסביר והטונים עלו וירדו, הכעס גבר, בכי, תסכול, חוסר סבלנות ועוד.
יצאתי מהפגישה הראשונה וחשבתי לעצמי – אני רוצה לעזור להם. אני חייבת לעזור להם. הם במשבר גדול אבל זה אפשרי. נפגשנו עוד כמה מפגשים. מצב הדברים החל להתבהר והדברים השתנו. הבעל החל לעכל לאן מתקדמים הדברים וככל שהתקדם התהליך, נראה היה שהוא עומד שוב על הרגליים. זה היה בדיוק הרגע ששמתי לב, שהאישה, שהיתה כה נחושה לגבי הדרך, החלה לגלות סימני חרטה ואולי אף חוסר בטחון. הבנתי שאולי זה עוד לא הסוף. החלטתי לעצור ולברר עימם – האם יתכן כי טרם תמה דרכם המשותפת. ערכתי שיחות נפרדות עם שניהם, שאלתי, ביררתי. התשובות לא היו ברורות. ביקשתי כי יחשבו על כך. הם החליטו להמשיך בתהליך הגישור לטובת גירושין.
לאורך הדרך נתגלעו עוד ועוד מחלוקות והצדדים ניצבו בפני משברים קטנים וגדולים גם יחד. אבל, הזמן עשה את שלו. זה ארך קצת יותר משניים-שלושה מפגשים. כל מפגש היה עולם ומלואו. חשוב, משמעותי, מקדם – אף אם קשה היה לחוש בכך בו ברגע. כל צעד, שיחה, מחשבה – קידמו לעבר הסכמות והבנות נוספות. ושוב, ליוו אותנו בחדר הגישור משברים, איומים לקום וללכת – היו גם עזיבות פיזיות מדי פעם. בתוכי ידעתי שזה ייגמר בטוב. שהם ישכילו לסיים בדרכי נועם לטובת שלושת ילדיהם המשותפים ולטובתם. הם היו נבונים דיים להבין זאת. והיינו שם יחד. תומכים בהם, מחזקים, מקשיבים, מגלים אמפתיה – באחד המשברים הגדולים של חייהם.
בהמשך, נכתבה טיוטה שהועברה לידיהם. טיוטת הסכם גירושין. ההסכם עבר שינויים למכביר. הם שינו דעתם בנושאים השונים אינסוף פעמים. נדרשה יצירתיות רבה בעריכת ההסכם. הם ביקשו לקיים הסכמות מיוחדות, שהתאימו להם ולצרכיהם. ההסכם הותאם פעם אחר פעם בסבלנות אין קץ. וכך, ליווינו אותם עד לסוף התהליך. עד לפגישה האחרונה בה נחתם ההסכם. זה היה רגע מיוחד. זה היה הרגע שייחלתי ופיללתי לו. קיוויתי בסתר ליבי, כי ישכילו להבין זאת ולעשות את המאמץ הנדרש לשם כך.
וכך, בפגישה האחרונה, שגם בה עוד נעשו בהסכם תיקונים ושינויים, עריכות של הרגע האחרון – חלקן אף משמעותיות, הגיע הרגע שבו ידעתי שהם נכונים לפשרה במה שעוד נותר. זאת, ממקום יותר מפוייס, מפוכח. שמחתי על הדרך שעשו, על המסע, על הזכות ללוות אותם. זו בהחלט זכות. להיות חלק מחייהם של אנשים בתקופה כה קריטית. תקופה בה חייהם משתנים מן הקצה אל הקצה. הפן הרגשי עובר טלטלה משמעותית. מבחינה כלכלית, מדובר לא פעם בזעזוע, שעוד יורגש משך שנים. מבחינת הילדים, זו התחלה ויציאה לדרך חדשה משמעותית ומאתגרת.
ואז מגיע הרגע שבו כולם מבינים שזהו. זה נגמר. הכל הסתיים. הרוחות רגעו. תחושה של השלמה. אולי גם פחד. מן העתיד לבוא. בחדר הגישור התחושה היא תחושה של סיפוק. לאחר המפגשים המורכבים, השכילו הצדדים להגיע לרגיעה, לשלווה ולהסכמות במכלול העניינים שעמדו על הפרק – ממזונות הילדים ומשמורתם ועד לחלוקת הרכוש לפרטיו. המסע תם ונשלם. עכשיו מתחילה דרך חדשה.
