חזקת המתנה
כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, הניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה, והטוען כי אין המדובר במתנה – עליו נטל ההוכחה. חזקה זו מצומצמת לגבי מערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוגם (ראה תמ"ש 11150/07, תמ"ש 13169/04).
עצות להורים הנותנים "הלוואה" ולא מתנה
ראשית, במידה ואכן נותנים הלוואה ולא מתנה, הרי שכדאי לחתום על הסכם הלוואה או לדאוג להבטחת ההלוואה בדרך אחרת. עליכם, ההורים, להיות מסוגלים להוכיח בבוא היום, כי אכן מדובר בהלוואה ולא במתנה.
שנית, אם נותנים הלוואה, יש לדאוג כי יהא "קיבול" ע"י הצד המקבל את ההלוואה. כל עוד לא הובא דבר קבלת ההלוואה בפני אחד הצדדים, הרי שלא ניתן לחייבו להשיב את הכספים (ראה פסק דינה של כב' השופטת ורדה פלאוט מיום 24.6.09 בתמ"ש 11150/07 בביהמ"ש לענייני משפחה בת"א).
שלישית, במידה וההורים נותנים את מירב הכספים לרכישת דירה לילדם ובן-זוגו, הרי שמומלץ להם לרשום את עצמם כבעלים נוספים על הדירה או לא לרשום את הדירה בחלקים שווים ע"ש שני בני הזוג. במידה ונרשמה הדירה בחלקים שווים ע"ש שני הצדדים וההורים לא נרשמו כבעלים נוספים של הדירה, הרי שבכך, ניתן לראות בהורים כמי שויתרו על הטענה כי מדובר בהלוואה (ראה פסק דינה של כב' השופטת ורדה פלאוט מיום 24.6.09 בתמ"ש 11150/07 בביהמ"ש לענייני משפחה בת"א).
רביעית, היה וניתנה הלוואה, הרי משלא נדרש פירעון ההלוואה משך זמן רב וחלף זמן ניכר מאז שניתנה, אזי, תידחה תביעת ההורים להשבת הכספים שניתנו מהטעם של העדר סבירות, שיהוי ניכר והתיישנות. מכאן, שאם ניתנה הלוואה, אין להשתהות בדרישה לפירעונה.
חמישית, בנוסף לחלוף הזמן, הרי שהיעדר דרישה לפירעון ההלוואה עשוי להתפרש כויתור או מחילה על החוב או על החזר ההלוואה (תמ"ש 13169/04 – כב' השופט בנציון ברגר, מיום 25.3.08 – ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה).
ולמקבלי המתנה
חשוב לזכור, כי הקניית מתנה כרוכה בשני יסודות – כוונה להקנות את דבר המתנה וביטוי חיצוני לפעולה. היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן (תמ"ש 13169/04). היה ואכן ניתנה מתנה, מן הראוי כי יהא למתנה ביטוי חיצוני וכי ניתן יהא להצביע בעתיד על כוונת נותן המתנה.
תמ"ש 11150/07 ס.ל. נ' א.ל., כב' השופטת פלאוט – מיום 24.6.09
השופטת פלאוט מציינת בפסק דינה הנ"ל, כי השאלה שבפניה – האם טיבם של כספים אשר נתנו הורים לילדים ובני/ות זוגם לצורך רכישת דירתם הם מתנה או הלוואה – זו שאלה עובדתית וכל מקרה נדון עפ"י נסיבותיו המיוחדות ואין לראות בתוצאת מקרה אחד קביעה עקרונית מחייבת למקרה אחר.
תמ"ש 13169/04 אלמוני נ' פלונית, כב' השופט בנציון ברגר – מיום 25.3.08
במקרה זה, חתמו הורי הבעל על הסכם הלוואה עם בנם ואשתו (הם הנתבעים). הורי הבעל הגישו תביעה נגד בנם ואשתו בדרישה להחזר כספי ההלוואה. במקרה זה, קבע ביהמ"ש, כי לא מתקיימת החזקה המשפטית, שבשל הקרבה המשפחתית יש לראות בכספים שניתנו מתנה.
על אף טענות האישה כי המדובר היה במתנה של הורי בעלה, הרי שקבע ביהמ"ש, כי לא הוכחה כוונת אבי הבעל להקנות הכספים שניתנו במתנה, ולא היה כל ביטוי חיצוני לכך במהלך כל שנות הנישואין ממועד מתן ההלוואה ועד להגשת התביעה. טעם נוסף היה מערכת היחסים בין הורי הבעל לאישה שלא היתה מערכת יחסים חמה. בנוסף, דפוס ההתנהגות של הורי הבעל, בהחתמת הצדדים על הסכם הלוואה, אינו מעיד על כך כי במתנה עסקינן.
מכאן, שהגיע ביהמ"ש למסקנה כי הכספים אשר ניתנו ע"י הורי הבעל, ניתנו כהלוואה. נטל ההוכחה להוכיח כי המדובר במתנה היה מוטל על כתפי האישה (נוכח העובדה כי לא התקיימה "חזקת המתנה") והיא לא עמדה בו.
עם זאת, בשלב זה עובר ביהמ"ש לדון בטענת ההתיישנות, המניעות והשיהוי, אשר העלתה האישה. וכאן, מגיע ביהמ"ש למסקנה, כי בחינת הסכם ההלוואה, האירועים שאירעו בין הצדדים, תכלית נתינת כספי ההלוואה, אינם מתיישבים עם עקרונות תום הלב ו/או עם פרק הזמן הסביר לדרישה להשבת הכספים. ביהמ"ש מגיע למסקנה, כי ניתן לראות בהתנהגות התובעים במהלך השנים כויתור או מחילה על החוב או החזר ההלוואה.
בנסיבות התיק, מגיע ביהמ"ש להחלטה, כי השיהוי הניכר, היעדר הדרישה להשבת הכספים במהלך כל השנים, על אף שלנתבעים היו כספים להשבת ההלוואה, מביאים למסקנה בדבר ויתור על חוב ההלוואה. מכאן, שעל אף שביהמ"ש קבע בתחילת פסק דינו כי המדובר בהלוואה ולא במתנה, הרי שבסיום, ביהמ"ש דוחה את תביעת הורי הבעל להשבת כספי ההלוואה.
תמ"ש 1092/00 ל.ד. נ' ו.י., כב' השופטת פלאוט – מיום 10.7.08
במקרה זה, מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני ביהמ"ש, הובילו אותו למסקנה כי אכן היה מדובר בהלוואה שניתנה ע"י הורי האישה לבתם ולבעלה.
באותו מקרה, ניסה הבעל לטעון בתחילה כי לא ידע דבר על קבלת הלוואה כלשהי מידי הורי גרושתו. טענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי המדובר בטענה מיתממת, המעידה על עצימת עיניים מכוונת, אם בכלל, ואין לקבלה. בהמשך, ניסה לטעון טענה חדשה ושונה, לפיה מדובר בכספי מתנה. הבעל הודה כי הצדדים אכן קיבלו את הכספים, אך לשיטתו, היתה זו מתנה.
זוהי טענת "הודאה והדחה" המעבירה את נטל ההוכחה לידי הבעל להוכיח כי הכספים ניתנו במתנה. גם טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש.
כאמור, קיבל ביהמ"ש את טענת הורי האישה, וכך חייב את הצדדים בהחזר מלוא כספי ההלוואה, אשר נתקבלו מידי הורי האישה וכן חייב את הבעל בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך נכבד של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין.
